את העבודות של סופי קאל, אמנית הקונספט הצרפתייה, אשר זכתה להכרה בינלאומית ועבודותיה מוצגות במוזיאונים לאמנות מודרנית ברחבי העולם, פגשתי לראשונה בביתן הלנה רובינשטיין בת"א בשנת 1996, בתערוכה שנקראה " סיפורים אמתיים" .
אני זוכרת את המורכבות והיקף העבודה של סופי קל והתחושה שאין הפרדה בין האמנות לחיי היום יום, ואולי אפילו לתחושה שחייה הם עבודת האמנות שלה, שכל חוויה שהיא חווה מתורגמת ישירות לאמנות ומכאן אולי שמה של התערוכה "סיפורים אמתיים".
בעבודות שלה חוזרים הנושאים "אהבה", "חיים", "מוות" חומרים מתוך חייה הפרטים, היא עוסקת בנושא האינטנסיביות של האמנות, בשאלות הנוגעות בפרטי ובציבורי,בעובדות ובבדיון ,משתמשת בדוקומנטציה באופן מקורי וסנסציוני, כשהיא עוקבת אחר אנשים זרים ומתעדת אותם. היא משתמשת בצילום, ווידאו, טקסטים וחפצים אישיים.
אחת העבודות שנחרטו בזיכרוני היא העבודה "העיוורים" 1986 : "פגשתי אנשים שנולדו עיוורים, שמעולם לא ראו, שאלתי אותם מהי בשבילם חזות היופי". בתערוכה הופיע התצלום של העיוורים, הטקסט המשיב על השאלה של סופי קל ודימויי מצולם של מה שדמיינו, סה"כ 6 מרואיינים:
"הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי הוא הים, הים המשתרע רחוק כל כך עד שמאבדים את מראהו".
"בחלום ראיתי את בני, הוא היה בן עשר, הוא לבש פיזמה. הוא הסתכל עליי וחייך, הוא הלך לקראתי, חשבתי שהוא יפה מאד ".
"כבשים זה יפה. מפני שהן לא זזות ופני שיש להן צמר. גם אמא שלי יפה, מפני שהיא גבוהה והשער שלה מגיע עד לישבן" .
"לבן הוא בטח צבע הטוהר. אומרים לי שלבן הוא יפה, אז אני חושב שהוא יפה, אבל אפילו אם הוא לא היה יפה, זה אותו הדבר".
"היפה- קברתי את היפה. אני לא זקוק ליופי, אני לא צריך דימויים במוחי, מאחר שאנני יכול להעריך יופי, אני תמיד בורח ממנו".
סופי קאל מתייחסת בעבודותיה לידע מסוים, הנבדק ע"י טקסט וע"י תצלום גם יחד, אין כאן התרכזות באובייקט האמנותי , ההתרכזות היא ברעיון "ההנחה היא שלעיוורים יש תחושה של יופי חזותי או יופי הניתן לתיאור במונחים". התצלומים שצורפו ושכנראה לוקטו ע"י סופי קל, מעוררים את השאלה מדוע נבחרו ? האם בשל התיאור הבנלי, הלא מתוחכם שהן מייצרות ? או הקונטקסט התרבותי ? במקבצים הללו דווקא העדות הכתובה היא העדות המרכזית, המשכנעת, בניגוד לצילום שמעמדו כעדות מתערער בהקשר של ראיון עם עיוורים, אין הצילום עומד בפני עצמו, אלא נתמך ונשען על הטקסט וכמעט ואינו רלוונטי. הדיוקן שמצולם על הפגיעות והאלימות, שמקורה בנכות (עיניים שאינן ממוקדות) חושף משהו ממערכת היחסים שבין הצלמת למצולם. האמון והשימוש שעושה הצלמת באמון זה ולבסוף העובדה, שהמצולם כלל אינו יכול לראות ולאשר את הדיוקן שלו עצמו, רק מדגשים את החסך החושי עליו מדברת העבודה כולה.
הבחירה לעסוק בחוש הראיה, ההבנה שמושג היופי טבוע בנו כה עמוק, טבוע גם באילו שאינם יכולים לראות אותו, ומעלה שאלות לגבי היכולת שלנו לספוג יופי, באיזה חושים מדובר ? באיזה צורך מדובר? מה המשמעות של היופי, שאחרים מתייחסים אילו, לגבי האדם העיוור, עם מה אנו רואים?, עם איזה איבר? כשעיוורים מדברים על צבעים, אני שואלת את עצמי, אך היינו מתארים צבעים שאף פעם לא ראינו, מה המשמעות של צבע עבור עיוור ? מה המשמעות של חוש הראיה?
"העיוור הממוצע יודע מה טיבה של ראייה יותר משאדם רואה יודע מה טיבו של עיוורון" ג'ורג'יה קלינג
תחושה נוספת שעלתה מעבודותיה של סופי קאל הייתה האובססיה, היא מספרת שכשבישרו לה שהיא עומדת להציג בביאנלה בוונציה, הגיעה גם שיחת טלפון מאמה, סיפרה לה שנותר לה עוד חודש לחיות. "זה נעשה כמעט אובססיה", היא מספרת. "רציתי להיות שם כשהיא מתה. לא רציתי להחמיץ את המלה האחרונה שלה, את החיוך האחרון שלה. מאחר שידעתי שאהיה מוכרחה לעצום את העיניים ולישון מתי שהוא, היה סיכוי שלא אהיה שם. הצבתי בחדר מצלמה, מתוך מחשבה שאם היא פתאום תקפוץ או תזוז, או תאמר מלה אחרונה, לפחות יהיה לי את זה מצולם". מפה נולד קיבעון נוסף: "הכפייתיות שתמיד יהיה לי סרט במצלמה – החלפת הסרט כל שעה – הייתה גדולה כל כך, שבמקום לספור את הדקות שנותרו לאמא שלי לחיות, ספרתי את הדקות שנותרו בכל סרט". היא הייתה שם ברגע שאמא שלה מתה ובסוף הציגה את הסרטון בבניאלה.
שם התערוכה מרמז גם על האופן שבו רואה סופי קאל את עצמה, כמספרת סיפורים, חלקם אמתיים, חלקם בדיוניים, חלקם אוטוביוגרפיים וחלקם סיפורים של אנשים זרים אך בכל מקרה הם סיפורים חושפניים. סופי קאל מתעדת, מדווחת, ממיינת, חוקרת ואוספת נתונים, בטכניקות של מציצנות, בילוש, ומחקר התנהגותי ולמרות כל זאת עבודותיה אינן עבודות דידקטיות, אלא, מנסות לגרות תגובה רגשית אצל הצופה. ישנה תחושה שהיא רואה את החיים דרך אין ספור עדשות, תרה אחר ריגוש אישי ולאו דווקא מעוניינת ברגישות הזולת. הריגוש המושג מקורו בחשיפה ולא בממצאים מרתקים, דרך הבדיקה והמעקב היא מאצילה מסתורין ועניין למושא עבודותיה. סופי קל מזמינה את הצופה לנהוג כמותה ולהלך בזהירות בין ההנאה מהאיסור (חילול רשות הפרט) לבין הרגשת הדחייה המתבקשת מגסות וברוטליות, שמהווה כל חדירה כזו אל חייו של האחר.
